עדנה לרשויות המקומיות: בוטלה הלכת אל עמי אשר קבעה כי רשות מקומית מנועה מלגבות היטלי פיתוח שהוטלו בחלוף זמן

חברת אשבד, היא המשיבה, זכתה במכרז שפירסם מנהל מקרקעי ישראל ("המנהל") להחכרת מקרקעין בשטח של כ 6.5 דונם, לשימוש תעשייתי בראש העין. כמקובל במתחמים "בתוליים" המשווקים על-ידי המדינה, הקמת התשתיות המשרתות את הנכס (מערכת המיסעה, הביוב, הניקוז והולכת מים שפירים), נעשתה בהתאם ל"הסכם פיתוח" שנערך בין ארבעה צדדים: המנהל, החוכרת (היא המשיבה), העירייה וחברת מבני תעשיה- היא החברה המבצעת את עבודות הפיתוח בשם ועבור המנהל. כחלק מתנאי הסכם הפיתוח (שהיווה חלק מתנאי המכרז), חתמה המשיבה על הסכם עם חברת מבני תעשיה, בהתאם לו הסכימה לשלם למבני תעשיה סך של 1.1 מיליון ₪ בתמורה לפיתוח התשתיות המשרתות את המקרקעין.
במסגרת הסכם הפיתוח, התחייבה העירייה בפני מבני תעשיה, כי "לא תדרוש תשלום נוסף עבור אגרות פיתוח והיטלים".

שנים מספר לאחר השלמת פיתוח התשתיות המשרתות את המקרקעין, הכפילה המשיבה את היקף השטחים הבנויים בנכס, מבלי ששילמה עבור השטחים שנוספו היטלי פיתוח. במסגרת סקר נכסים שבוצע בפארק התעשיה בו שוכנים המקרקעין, "גילתה" העירייה את תוספת הבניה והנפיקה למשיבה דרישה לשלם אגרות והיטלים בסך כולל של למעלה מ 1.5 מיליון ₪, בגין תוספות הבניה כולם .

המשיבה סברה כי דרישת התשלום בטלה, והגישה בעניין עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב. במסגרת עתירה זו העלתה אשבד טענות רבות ושונות כנגד החיוב, ולרבות טענה כי העירייה מנועה ומושתקת מלדרוש היטלי פיתוח בעד תוספת הבניה, נוכח התחייבותה המפורשת בהסכם.

כב' השופט ד"ר מודריק, קיבל את העתירה במלואה וקבע כי הדרישה בטלה. קביעתו זו התבססה, בעיקר, על ההלכה שנקבעה בעניין אל עמי, שם קבע כב' השופט אנגלרד, כי רשות מקומית שלא גבתה היטל פיתוח תוך זמן סביר ממועד ביצוע עבודות התשתית המקימות חבות בהיטל, תהיה מנועה מלעשות כן. בהתאם להלכה הנ"ל קבע כב' השופט מודריק, כי לנוכח פרק הזמן הממושך שחלף בין מועד ביצוע התשתיות נשוא החיובים למועד החיוב עצמו, נותקה את הזיקה הנדרשת בין העבודות לבין הנכס ונשמט בסיס החיוב.

העירייה, הגישה ערעור על פסק דינו של כב' השופט מודריק, ולנוכח חשיבות הסוגיה נקבע התיק לדיון בהרכב מורחב של 5 שופטים, אשר קיבלו את הערעור וקבעו, כי הלכת אל עמי אינה עולה בקנה אחד עם הגיונה של שיטת ההיטל, ולפיה תעריף ההיטל אינו מחושב בזיקה מימונית לעלות הקונקרטית של הקמת תשתית ספציפית, אלא מחושב כנגזרת מתחשיב מקצועי המבוסס על אומדן של כלל עלויות התשתית שאותו סוג של היטל נועד לממן בתחומי הרשות המקומית כולה.

לדידו של בית המשפט העליון (כב' השופט פוגלמן), החלת עקרון "הזיקה" תביא לתוצאה ולפיה עלות התשתיות לא תכוסה במלואה. במצב כזה ייפגע הציבור כתוצאה מגירעון בתקציב ואי-כיסוי מלוא עלות התשתיות, בעוד שמי שלא נשא בהיטל - בין בשל ניצול מאוחר של זכויות בניה ובין בשל בניה ללא היתר - ייהנה מתשתיות שמומנו בידי יתר התושבים. תוצאה זו אינה יכולה להיוותר על כנה. משכך ביטל בית המשפט העליון את הלכת אל עמי.

* עע"ם 2314/10 עיריית ראש העין נ ג ד אשבד נכסים בע"מ, ניתן ביום 24 ביוני 2012.